לפני מס’ חודשים   קראתי תגובה של איתמר רדאי לאחד הפוסטים בפייסבוק. איתמר שאל את הקוראים אם הם זוכרים את המורה גיזלה. ודאי שזוכרים, עניתי לאיתמר הנכד של המורה גיזלה. מאז נוצר קשר.

שמחה לשתף אתכם בסיפור חייה של המורה גיזלה, כפי שסופר מפי הנכד איתמר. היא הגיעה אלינו  מטבריה, אחרי טלטלות רבות. היא באה אלינו אחרי רדיפות המשטר  הקומוניסטי הרודף ברומניה, באה עם אהבה ענקית ללמד ולחנך אותנו. הכרתי את המורה גיזלה בשנת 68 כתלמידת כיתה י’ בבית ספר העיוני רוזוולט. זכינו ללמוד איתה רק שנה, משום מה משרד החינוך לא חשב שיש להרחיב את ידיעותינו בביולוגיה- כימיה מעבר לשנה אחת. זוכרת מורה נעימה מקצועית מסורה, עם סבלנות אין קץ.  ציונית בנשמה שראתה בהוראה שליחות והעבודה בבית שאן מלאה את חייה. היא הקנתה לנו מושגים בסיסיים בכימיה וביולוגיה, ותאמינו לי ולחבריי תלמידי רוזוולט, שזוכרים את החומר- שמענו לראשונה על האמבה , על הסנדלית, למדנו אנטומיה של גוף האדם והכרנו את הטבלה המחזורית.

וכך כתב לי נכדה איתמר:

“כפי שהבטחתי אני שולח, בין נסיעה לנסיעה בימים אלו של קיץ, כמה פרטים ותמונות של סבתא שלי, המורה גיזלה רדאי ז”ל. היא שמרה את כל התעודות והמסמכים שלה מגיל צעיר והם נמצאים בידינו עד היום, וכך ניתן לשחזר את חייה מלבד מה שזוכרים בני המשפחה המבוגרים. לי, כפי שנדמה לי שכבר סיפרתי, יש רק זיכרון מעומעם ממנה, הייתי בן שנתיים כשנפטרה אבל אני זוכר במעומעם את הנסיעה והביקור האחרון שלנו אצלה בבית שאן. זה הזיכרון הראשון שלי והוא יקר לי מאוד, כמובן. ההתכתבות אתך והזיכרונות שהעליתם ריגשו מאוד אותי ואת המשפחה וקודם כל את בניה, אבא שלי ואחיו שהם כבר בני 80 ו-77.

היא נולדה בשם גיזלה קליין בשנת 1911 ליד בודפשט, הונגריה. משפחתה השתקעה בעיר אראד, שסופחה בשנת 1919 לרומניה ומאז חיו תחת השלטון הרומני. גיזלה למדה בבית ספר יסודי בהונגרית וסיימה בית ספר תיכון ברומנית בשנת 1929. בשנת 1934 סיימה תואר שני במדעי הטבע באוניברסיטת המלך פרדיננד בעיר קלוז’, רומניה. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה כמורה בבתי ספר יהודיים בעיר הולדתה ובערים אחרות. ב-1940 נישאה לסבי, אימרה רדאי ז”ל, ועברה להתגורר איתו בעיר טימישוארה בדרום מערב רומניה, גם כן חלק מהונגריה לשעבר, שם חיו עד עלייתם לארץ (שם המשפחה בהונגרית היה Redei ומאז העלייה לארץ אנו כותבים אותו ומבטאים רדאי).  בתקופת מלחמת העולם השנייה לימדה גיזלה כמורה בבתי הספר התיכוניים של הקהילה היהודית בטימישוארה, שהוסיפו להתנהל בתנאים חצי מחתרתיים. היא הייתה האישה היחידה שלימדה בתקופה זו גם בבית הספר לבנים. באותה תקופה נולדו בניה: אבא שלי ב-1941, ואחיו ב-1945. לאחר המלחמה, בתקופת השלטון הקומוניסטי, לימדה גיזלה בבתי ספר תיכון ממשלתיים ברומנית ובהונגרית. ב-1959, לאחר שהמשפחה הגישה פעם נוספת בקשה לעלות לארץ, היא פוטרה מעבודתה ונותרה מחוסרת עבודה עד שהמשפחה קיבלה רשות לעלות לארץ, ב-1964. עם הגעתה לארץ, למרות שהייתה כבר כבת 53 ומצב בריאותה לא היה טוב, למדה עברית באולפן, סיימה בהצטיינות וקיבלה את “אות נשים אקדמאיות” מרחל ינאית בן-צבי, מנהיגה ופעילת נשים ואלמנת הנשיא השני יצחק בן-צבי. לאחר מכן מצאה עבודה בבית שאן והשתקעה בעירכם עם סבא שלי (הוא היה מבוגר ממנה ב-11 שנה וכבר היה אז בשנות השישים לחייו). היא לימדה גם בבית הספר התיכון המקיף הדתי, שם הייתם אתם תלמידיה (ראי מצ”ב מכתב ממנהל בית הספר) וגם בבית הספר התיכון הכללי, לפי בני המשפחה וגם לפי המסמכים. ב-1969 סבא שלי נפטר והיא נותרה אלמנה. בניה הלכו ללמוד באוניברסיטה העברית ובטכניון ומאז גרים בירושלים ובנתניה, כך שהיא נותרה לבדה בבית שאן אבל לדבריהם היא ראתה בהוראה ובמגורים בבית שאן שליחות וסירבה לעבור למקום אחר, למרות שחיה לבדה ומצב בריאותה מזה שנים לא היה טוב. גיזלה המשיכה ללמד גם אחרי גיל הפנסיה, עד יומה האחרון כאשר נפטרה בתחילת 1975 מהתקף לב, בביתה בבית שאן ונטמנה בבית העלמין בעיר, לא רחוק מסבא שלי. היא הותירה מאחוריה את שני בניה ונכד ראשון (אני). כיום צאצאיה מונים שני בנים, שלושה נכדים ונכדה וחמש נינות. אנחנו מתגוררים בירושלים, בנתניה, במזכרת בתיה ואחד מאיתנו מתגורר בחו”ל”.

אזכור אותה תמיד כאדם ערכי ואוהב.

שבת שלום ומבורך

באדיבות מוזיאון בית שאן