סיפורי שבת

כחלק מצוות הדרכה לגיל הרך במוזיאון בית שאן וכגננת, אני משלבת שתי אהבות, אחת היא לילדים הרכים שאותם חינכתי במשך שנים ארוכות והשנייה היא אהבתי לעיר בית שאן, בה גדלתי וגידלנו בה את ילדינו

לפני מס’ חודשים קראתי תגובה של איתמר רדאי לאחד הפוסטים בפייסבוק. איתמר שאל את הקוראים אם הם זוכרים את המורה גיזלה. ודאי שזוכרים, עניתי לאיתמר הנכד של המורה גיזלה. מאז נוצר קשר.
שמחה לשתף אתכם בסיפור חייה של המורה גיזלה, כפי שסופר מפי הנכד איתמר. היא הגיעה אלינו מטבריה, אחרי טלטלות רבות

אין גלים, אין סירות, ילד לא בונה ארמונות בחול.
כל החבורה נפגשת, קובעים ביציאה מהשכונה. אוגוסט, שנות השמונים בעיירת פיתוח, ארבעים מעלות בצל. שני קילומטרים של הליכה עד למעיין הקרוב.
מתחילים לצעוד, בלי כובע, בלי מים, בלי שכל ובלי דאגות.
עוברים דרך מטע המנגו של הקיבוץ השכן, אוכלים קצת במקום, לוקחים קצת להמשך הדרך.
אין מקום פראי מזה! מעיין נובע ממורדות הגלבוע, נווה מדבר ממש.
קופצים למים המרעננים, מקפיצים אבנים, נהנים ממנגו שנקטף לפני חמש דקות מהמטע. החקלאי לא יכעס, איך אפשר לכעוס על ילד שנהנה כל כך?

בשל מצוקת דיור בבית שאן בשנות ה 50, לאחר שכל הבתים הערבים יושבו והמעברות והבדונים לא הספיקו למאות המשפחות שהגיעו, הוחלט לנצל את המשאב המקומי ולבנות בסגנון מקומי – בתי חימר. בעזרתו של מהנדס מהטכניון ייצרו לבנים ייחודיות מעפר, קש, ברזל, וחצץ ובנו מספר יחידות דיור. היום קוראים לזה בנייה אקולוגית, אז היו צריכים פתרון זול ומהיר… העניין הוא, שכמו היום, היו גם קבלנים רמאים שהחליטו לחסוך בברזל ובחצץ ובגשם הראשון כל הבתים קרסו… את הדיירים שיכנו בבית עומרי (כיום בית המשפט).
שבת שלום ומבורך.
*מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן
תמונה: 3 תמונות של בתי החימר, שלב ההקמה, בתים מוכנים, בתים הרוסים

בסצינת הסיום של חגיגה בסנוקר חוגגים המשתתפים בחתונת בת הרב בחצר גדולה, שלעיתים מזכירה שוק ישן שהתקשט במיוחד לכבוד האירוע. דוכנים – אאוט, נורות צבעוניות – אין. כילד, גם אחרי עשרות צפיות נרחבות בסרט, שבכל אחת מהן גיליתי משהו חדש, תמיד קיננה בי השאלה “למה להתחתן דווקא בחצר?” כמו רבים מאיתנו באמצע שנות השמונים, גם מוטי, אחי הגדול, ידע לחקות נפלא את כל הדמויות בסרט

נולדתי בשנת 1945 בעיר דורחוי שברומניה להורי אברהם ורבקה. לאבי היו אלה נישואים שניים, לאחר שאיבד בתקופת מלחמת העולם השנייה את אשתו וארבעת ילדיו, שמצאו את מותם ברעב. גם אמי איבדה רבים מבני משפחתה וכשנישאה לאבי לאחר המלחמה, חזרו שניהם לעיירה שלהם. העיירה היתה מאוכלסת ברובה ע”י יהודים, לכן האווירה בשבתות וחגים הייתה אווירה יהודית. אבא היה קונדקטור ברכבת ואמא עקרת בית. הימים היו ימים שלאחר המלחמה וטראומת השואה והחיים היו קשים

האיש, התושייה וההשראה: שלמה בלילטי עלה עם אשתו סולטנה בשנת 1952 ישירות ממרוקו למעברת בית שאן. נכדתו, פאני ויצמן, מספרת כי סבא שלמה, סנדלר ורצען מנוסה, כבר לא היה צעיר באותם ימים אך היה איש בעל תושייה רבה ומאחר שכמו עולים רבים, גם שלמה לא ידע מה יעלה בגורלו בארץ הקודש, הוא דאג לארוז את כלי עבודתו ולהביאם ארצה- החלטה שהסתברה עד מהרה כגורלית

בימי המנדט הבריטי הייתה ביסאן עיירה ערבית .על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנתה 5,180 תושבים‏] ושימשה כבירת נפת ביסאן במחוז הגליל (1945).

בשנת 2005, יזמתי פרויקט ללימודי השואה למטופלי. במסגרת עבודתי כעו”ס נוער וצעירים במצוקה, התבררה עובדה מדהימה, שלרוב המטופלים, בנוסף למאפייניהם האישיותיים והחברתיים, אין ידע בנושא השואה או שידיעתם מועטה ביותר. חלקם אף רחוקים רגשית ומנטלית מהנושא.

וותיקי בית שאן הכירו את בית עמרי (כיום בית המשפט לשלום) כבית אבן מהודר השוכן בחלקה הצפון מערבי של בית שאן. את שמו קיבל לאחר נפילתו של עמרי, בנו של דב אריאב, מראשוני ראשי העיר בית שאן, שנפל כטייס בתאונת אימונים. לא רבים יודעים, שמעבר להיותו בעבר מועדון נוער ומקום משכנו של קצין העיר לאחר שחרור העיר, שימש בית עמרי כבית מגורים של רחמים ומחה דמרי ז”ל. מש’ דמרי עלתה לארץ ב-1951 מטוניס. ההחלטה לעלות לארץ נבעה מרצונם של ההורים לחבור לילדיהם הגדולים חיים דקל ז”ל ומרים בן סבו ז”ל, שעלו לארץ עם עליית הנוער והתחנכו בפנימיות בארץ